מעבדות לחירות, ינואר 2010

40 שנה היו בני ישראל עבדים במצרים.

10 שנים הייתי עבד במדינת HOT.

הבוקר בשעה 10:00 בבוקר יצאתי מעבדות לחירות.

הממיר הדיגיטלי שקולט את הערוצים 1, 2, 10, 23, 33, 99 הפך אותי לבן חורין לנצח נצחים.

תשלום חד פעמי של 400 ש"ח וגם אתם תיהנו ממשק כנפי החופש. חופש אמיתי.

אין יותר המתנה אינסופית ל*6900, אין יותר מעטפות אדומות עם חשבונות מנופחים בתיבת הדואר.

אין VOD, HD. שנים של בולשיט ON DEMAND הגיעו לקיצן.

מאות השקלים שאחסוך כל חודש יופנו לערוצים חיוביים יותר כמו קופות חסכון.

לא אכנע עוד לטריקים שיווקיים ולמוחם הקודח של אנשי קריאיטיב ופרסומאים.

אגב, את הסדרה האהובה עלי "מד מן" אראה במחשב.



אני עם HOT גמרתי.

סיכום החתונה של אחי

35 פעם אמרו לי "שלום" ולא זיהיתי מי זאת

70 פעם אמרו לי: "בקרוב אצלך"

140 פעם נישקו אותי על כל לחי

8 פעמים הלכתי להשתין

7 פעמים אמרו לי: "רועי, בוא, אנחנו רוצים שגם אתה תהיה בתמונה!"

7 פעמים אמרו לי "תחייך, מצלמים!"

4 פעמים יד של דודה תפסה לי את הפנים וכמעט שברה לי את הלסת מרוב אהבה

22 פעמים לקחתי משקאות מהבר

5 כוסות יין אדום

2 צ'יסרים

15 צ'יסרים של מים מינרלים.

8 פעמים הלכתי לרחבת הריקודים

2 פעמים שמעתי את השיר "כל הילדים רוקדים" של שוטי הנבואה

3 פעמים שמעתי "למה אין פה דג מלוח ועלי גפן?"

5 פעמים ביקרתי בבופה של הקינוחים

4 פעמים התרגשתי. בחופה. בשבירת הכוס. בהחלפת הטבעות.
כשרוקנו את ארגז המעטפות בכניסה ואחי ואשתו לקחו את הצ'קים

ארזת לבד?

קניתי לאחד החבר'ה בעבודה בגד מתנה לתינוק שלו שחוגג היום חודש על הכדור שלנו.
קיבלתי 50% הנחה על הבגד. קוראים לזה מבצע. ארזו לי למתנה כך שאם ישאלו אותי אגיד שלא ארזתי לבד. המוכרת שכחה להוריד את המדבקה של המבצע.

איך אני יודע?
יום אחרי שנתתי את המתנה, קיבלתי סמס מהחבר במשרד: "רועי, תודה על המתנה המקסימה.
הבגד שקנית לתינוק הוא בדיוק בצבע שאשתי אוהבת וגם במחיר שהיא אוהבת- 50% הנחה".

עסקי הרומנטיקה

השעה הייתה 21:00 בערב.

אני בדרכי לסופר השכונתי לעשות קניות,

כשלפתע חולפת ברחוב בחורה יפת מראה בלבוש צנוע.
"תגידי, את מקומית?" אני שואל

"כן, למה?"

עניתי לה : "רציתי לשאול אותך

"איך מגיעים לליבך?

העלמה חייכה במבוכה.

"עם משפט פתיחה כל כך יצירתי, אין מצב שלא נתראה שוב", הוספתי

היא אמרה: "תשאיר לי את הטלפון שלך".
"תרשמי: 054 אמממ...


"היא הסתלבטה: "כנראה שאתה לא מתקשר הרבה לעצמך..."

"אגב, שאלתי: את מר"ג, נכון?"

היא הסתכלה עלי במבט בוחן וענתה: "כן, אבל אני גרה בקצה שיותר קרוב לבני ברק"

אני בטוח שתוך 2 ימי עסקים היא תתקשר.

ככה זה בעסקי הרומנטיקה.

כולנו מכירים אותו.

המקרר המשותף במקום העבודה.
ברשותכם, החלטתי להכין מילון מונחים קצר שברובו הגדול הוא בעצם אפיון הדמויות שיש (כמעט) בכל משרד. מדי יום ביומו הדמויות האלו מקיימות מרקם חיים עדין, אשר עלול להפוך לפיצוץ בכל רגע נתון.

המתנחלים
מדובר בעובדים שמביאים קופסת פלסטיק בגודל ממוצע של 700 מ"ל.
לפתע פתאום נוספות לקופסה קופסאות קטנות בגודל של 250 מ"ל כל אחת.
כשמעירים להם על פלישה והשגת גבול הם תמיד יספרו לכם שמדובר בריבוי טבעי, שזה או אנחנו או הם ושגם ככה אף פעם לא יהיה פה שלום.

"תופסי המקום"
מכירים את הטאלנטים שיושבים לבד בשולחנות של ארבעה אנשים במסעדות ובתי קפה?
כנראה שהם גם אלה שמשאירים קופסאות פלסטיק ריקות בתוך המקרר ותופסים מקום יקר מפז.

הצדיקים
כמה פעמים דפקתם רכב של פלוני אלמוני והשארתם לו פתק על המגב של האוטו עם התנצלות ופרטי הביטוח שלכם? אני יודע. מעולם לא. מכיוון שאני חייב פה הרמה להנחתה כי אני משלם לעצמי על כל פאנץ' בנפרד,בואו נגיד שחלקכם משאיר כזה פתק. גם כשזה נוגע למקרר המשרדי יש צדיקים,
יחידי סגולה, שמשאירים פתקים על קופסאות עם התנצלויות כמו: " הפלתי בלי כוונה את הקופסה עם האורז והכל נפל לרצפה, או פתקים על קציצות ברוטב שכבר לא אתנו ונמצאות עכשיו בעולם שכולו טוב. הם אפילו משאירים פרטים ליצירת קשר.

מעלימי הראיות
אלה שאינם משאירים פתקים על קופסאות עם התנצלויות על קופסה שהפילו בלי כוונה ורוקנו את תוכנה, או על קציצות ברוטב שכבר לא אתנו ונמצאות עכשיו בעולם שכולו טוב. הם כמובן גם לא משאירים פרטים ליצירת קשר. אפילו לא קצה חוט. ככה זה כשלסדרה CSI מיאמי יש רייטינג כל כך גבוה.

השכחנים
בקניון ארנה בהרצליה פיתוח מחלקים לכם כרטיסיה עם המון ריבועים בכל מיני צבעים כדי שתוכלו לסמן ובעיקר לזכור היכן החניתם את הרכב. קומה, מפלס, גוש. הכל מאד מדויק. אותו דבר צריך לעשות עם קופסאות הפלסטיק המכילות את המזון שלנו. לסמן לעצמנו היכן השארנו אותן בבוקר כדי שנוכל לאכול (לפחות) ארוחת צהרים.

החוסמים
אני לא מאחל את זה לשונאים שלי.
בעצם כן. מכירים את תחושת חוסר האונים שמלווה אתכם כשאתם מגלים שמישהו חסם לכם את הרכב ולא השאיר אחריו אפילו רמז? זה בדיוק מה שאני מרגיש כשאני מגלה שהקופסה עם הקציצות שהכנסתי בבוקר למקרר נדחקה לבטן הפריג'ידר ונחסמה ע"י קופסה עם אורז, קופסה עם שניצלים, קופסה עם מפרום וקופסה ריקה,* שכולן כמה מפתיע, לא שלי.

*הרחבה ניתן למצוא בפרק "תופסי המקום"


המאבדים
כמה פעמים הלכתם לתומכם ברחוב והבחנתם בעמוד A4 עומד שלא ידע מעולם הגהה מקצועית מהי וכותרתו "חומי שלנו, הכלב שאנחנו כל כך אוהבים, הלך לאיבוד". מתחת לכותרת יש תמונה של כלב. העשירים שמים תמונה מבנק התמונות היוקרתי- getty ומציעים פרס כספי למוצא הישר.
העניים שמים תמונה מבנק התמונות הצנוע - shutterstock ולא מציעים פרס כספי.
כמה פעמים קרה לכם שאיבדתם או "איבדתם" את קופסת הטאפרוור שלכם, אי שם בבטנו הרעבה של המקרר? רובנו כבר לא נראה את השניצל בליווי פירה על מצע של עלי רוקט שדחסנו לקופסה – לעולם.
ברי המזל שבינינו ימצאו גם ימצאו. חלקנו "נאמץ" לעצמנו קופסה ה"דומה" למקורית.

זה או אני או הרייטינג

31.12.09 היום האחרון של השנה.



אני עושה הליכה על חוף הים.

לאחר 10 דקות תוקף אותי "ראש צב", הכוונה לקקי שמבצבץ מהרקטום,

רוצה לומר אני חייב לחרבן ומהר.

ממערב הים. ממזרח רכס ודיונות. נייר טואלט אין בנמצא.



טיפסתי במעלה הדיונה כשתוך כדי - קרה מה שכה חששתי ממנו.



ראש הצב הפך לצב. ממערב הים. ממזרח רכס ודיונות.



הפשלתי את מכנסי ודפקתי חרבון של הלייף.



כל כך הרבה לחץ שיחררתי. הרגשתי עוצמתי כמו תחנת הכח בחדרה.



אני מניח שב-google earth מנסים עד עכשיו לפענח את שינוי הצבע הקיצוני בחוף הים של הרצליה ואת שינויי מזג האויר, שאינם אופיניים לעונה.



כמו אחרי שמזמינים חומוס טוב, הגיע זמן הניגוב.

מכיוון שלא היה לי נייר טואלט אבל מגזין רייטינג היה גם היה,

החלטתי שזה או אני או הרייטינג.



אחרי הערכת מצב מהירה העדפתי להעניק את שרשרת החסינות לתמונות הפפראצי, לרכילויות

והדחתי את מדריכי הטלביזיה שנמצאים בסוף הגיליון.

בזה אחר זה ניגבתי את התחת עם לוח התכניות של ימים ראשון. שני. שלישי. רביעי. חמישי.

זו היתה דרך מקורית להמחיש מה אני חושב על התכניות שמשודרות בטלביזיה ולהתנקות במקביל.



פלא שהרייטינג חרא?

לנקות שולחן

היה זה יום סגריר.
ניגשתי אחר כבוד לדלפק המהיר כדי לשלם את חובותיי.
איך שהגעתי הפקידה קמה ואמרה לי שהיא יוצאת להפסקה.
לקחתי סוכריה מהסלסלה. למה הם מפזרים כאן סלסלות עם סוכריות? כדי להמתיק את הגלולה המרה.
אחרי 5 דקות ניגשה אלי פקידה אחרת והזמינה אותי להכנס.
התישבתי מולה. היא הסתכלה על צג המחשב ואמרה לי שחניתי בניגוד לחוק ברחוב שפינוזה בת"א ושעלי לשלם דו"ח חניה בסך 209 ש"ח (כפל קנס + דמי טיפול + מישהו צריך לשלם על השיפוצים והגינון ברחבי ת"א ומה עם חגיגות ה-100 לעיר? גם הן עולות כסף)
התחלתי לצעוק. "את וכל עיריית ת"א מושחתים!"
"ביקשתי שתשלחו לי את דו"ח החניה בדואר ולא שלחתם!
וראש העיר, רון חולדאי, הוא חרא, הרס את אוסישקין, איפה אראה עכשיו כדורסל? ויאללה הפועל!"
אחרי שסיימתי לצעוק שאלה אותי הפקידה המיומנת איך ארצה לשלם.
"בכרטיס אשראי, רוצה לגמור עם זה עכשיו, לנקות שולחן, לא רוצה שום עסק אתכם"
שילמתי. צעדתי לכיוון הרכב. הוצאתי מברג, פירקתי את הווישרים ונסעתי לדרכי.