אילת

ירדתי לאילת וזה לקח 20 דקות.
לא ירדתי לאילת בטיסה. לחברה שלי קוראים אילת.


עלינו על הרכב חברה של אח שלה ונסענו לאילת.
אחרי 4 שעות של נוף מדברי הרגשנו כמו מיכאל הנגבי אחרי יום צילומים ליטבתה.

חשבנו רק על דבר אחד.
שוקו יטבתה קר ומרענן.
עצרנו ביטבתה.


לקחנו ארוחת צהרים קיבוצית שהגיש לנו מייקל (לשעבר מבוטה) הניגרי.
ואז האסון קרה.

2 אוטובוסים של טיולים שנתיים הגיעו למתחם. כמו נחיל ארבה הזאטוטים יצאו מהאוטובוסים ומילאו את מתחם יטבתה ברעש מטוסים מעצבן.
דרגת חפירה בין 0 ל-10 9
אכלנו במהירות את השניצל שידע ימים טובים יותר ואת האורז ארזנו לפח.

המשכו לאילת.

עשינו צ'ק אין במלון אגמים.
נכנסנו לחדר, התקלחנו ונרדמנו, לא לפני ששמתי שעון מעורר ל-7 בבוקר.
אני אוהב להגיע ראשון לארוחת הבוקר.
זה כמו לבוא לחנות ירקות ופירות ביום ראשון בבוקר. הכל טרי. הכל FRESH
זוגתי המשיכה לישון ואני מלא עזוז הלכתי להתייחד עם הפנקייק, החביתה האישית, הבורקסים והמוזלי.

מה זה השם הזה מוזלי!?
זה תמיד נשמע לי כמו מוגלי מספר הג'ונגל, ואפרופו ג'ונגל...

יש לי תחושה שכל מי שנכנס לארוחת בוקר במלון אילתי הופך בן רגע למהנדס מצטיין שכל חברת נדל"ן תשמח להעסיק איך שיחזור מהנופש באילת.

היכולת של אורחי ואורחות המלון להעמיס על שטח פנים נתון של צלחות מגדלים של אוכל שנתמכים בפיגומים של ופל בלגי, מרשימה אותי כל פעם מחדש.

יש גם את תופעת החמ"ל. בתפקיד הסמבצ"ית – אם המשפחה. היא מחלקת משימות ושולחת את ילדיה להביא מזון מהבופה בצורה קטגורית.

דני תביא פנקייקים! שירה – תביאי לכולם מוזלי! נגב – תביא לכולם גבינות!

בעלה כבר מזמן מתייבש בתור של החביתות.

עוד מעט היא תצעק להם – צאו לדרך!
ממש כמו בתכנית ריאליטי. המרוץ לבופה.