ללא תיווך

הכי כיף לשבת בשלחן ליד הבריסטה בבית קפה שכונתי. 

ככה הקפה מגיע חם וטרי בלי התיווך של המלצרים.

אני בכלל לא מתלהב ממתווכים. אני זוכר שפעם חיפשתי דירה ונעזרתי במתווך.

הדירות שהראה לי היו במקרה הטוב חורים ובמקרה הפחות טוב חנויות/מחסנים/נישות שהפכו לדירות מוזרות. שלא לדבר על העמלה הגבוהה (חודש שכ"ד) שצריך לשלם במידה ולוקחים את הדירה. עמלה ולמה? בסוף מצאתי דירה באנטרנט.

הדירה היתה ממוקמת על משולש הגבולות גבעתים-רמת גן-בני ברק.המרפסת פנתה לבני ברק. עם הפנים לשכינה. כל שישי אחה"צ נשמעה צפירה שבישרה על כניסת השבת וצפירה של השכנה שבישרה על ריב עם בעלה.

דלת מולי גר פנסיונר מקסים שהיה הוועד בית של הבנין "רק 40 שנה", כפי שאהב לומר.

כשש לך מרפסת אתה רואה הכל. בבנין מולי (בצד של מדינת בני ברק) היו זורקים את שקית האשפה ישירות מהמרפסת בקומה השלישית לגינה של הבנין. ויתרו על התיווך של חדר האשפה או הפח. נראה לי שאני מסיים לכתוב את הקטע. ביקשתי מהבריסטה עוד הפוך קטן.הבן שלי התעורר בעגלה. כל הנסיונות לתת לו בקבוק עם מטרנה נכשלו. הוא לא מאמין בסיסמא שלהם "הכי קרוב אלייך אמא". הוא רוצה לינוק ישירות מאמא. בלי מתווכים.

סבתא (לא) בישלה דייסה

יום ראשון שלי ושל יובל. בבוקר נתתי לו דייסה. סבתא לא בישלה דייסה. אני בישלתי. אם לשפוך מים רותחים על אבקה נחשב בישול. בהתחלה עשיתי ליובל "אוירון" עם הכפית ולא קיבלתי אישור נחיתה. בהמשך זה השתפר והוא אכל יפה.

אחרי דקה נרדם. הרגשתי כמו שבט שניצח משימה בהישרדות ומקבל "ערכת מנוחה" לכמה דקות.

ראיתי קצת vod, יובי התעורר ולקחתי אותו למתנ"ס. ביקשתי לשלם על הג'מבורי באשראי. הקופאית הרימה גבה (היתה לה רק גבה אחת).

נתתי לה שטר של חמישים והיא החזירה לי עודף במטבעות של שנקל. קיללתי אותה בלב והמשכתי לג'מבורי. 

מכיוון שהגענו בבוקר המקום היה ריק. המזרנים היו רכים ונוחים וכמעט התפתתי לתפוס תנומה קלה, אבל נזכרתי שיובל איתי.

שיחקתי איתו, נתתי לו בקבוק ואחרי כשעה יובל התחיל לבכות. לקחתי אותו לסיבוב עם העגלה. הוא נרדם. הגענו הביתה.

העברתי אותו מהעגלה לספה בעדינות רבה כמו שמניחים אתרוג בקופסה מהודרת רק שלא יתעורר. והוא אכן לא התעורר. 

עד שהתחיל לדגדג לי באף וברח לי אפצ'י. אפצ'י ששומעים טוב טוב. יובל התעורר מיד. ואז שרון הגיעה.

חשבתי שמכיוון שהייתי עם יובל חצי יום יש לי "שרשרת חסינות" מהדחה.

טעיתי. הדבר הראשון ששרון שאלה כשהגיעה זה למה יש כלים מלוכלכים בכיור.

קניות בסופר

כלי התחבורה הזול בארץ הוא עגלת הסופר. 5 שקלים בלבד. בלי הוצאות חניה, דלק, ביטוח.
הבת שלי יושבת על המדף הקטן בעגלה ואנחנו מתחילים במחלקת ירקות. לפעמים זה מרגיש כמו במשחק מחשב. אני צריך להתגבר על שני מכשולים כדי להגיע לירקות: עובדי המחלקה עצמם שעסוקים בסידור אינסופי של הירקות, והאיש עם מכונת הספונג'ה שמבריק את הרצפה במעברים ליד הדוכנים, כאילו שמדובר בארמון המלוכה הבריטי.

בסוף הצלחתי לגרד כמה עגבניות. הניקוד שלי בסוף המשחק: 7 עגבניות, 8 תפוחי עץ ו-10 גמבות. גיים אובר. סיימנו את הקנייה בירקות וחלפנו על פני האזור האסור. איש אחד העביר סופגניות מהדוכן לקופסת פלסטיק, אחת אחת, במיומנות ובעדינות של רופא מנתח. אולי בגלל שהסופגניות דיממו מרוב ריבה.

הלכנו לקצה השני של הסופר והרגשתי כאילו הגענו לצד של הביגלה שמרוכז בו יותר שומשום. שלושה דוכני טעימות חיכו לנו. למנה ראשונה הגישו לי מרק עגבניות עם נגיעות מונסודיום גלוטומט. הנסיכה הקטנה אכלה רבע פיתה עם חומוס אורגני וקינחה עם יוגורט מוקצף.

הגענו לנקודת הסיום של המרתון ונעמדנו בתור לקופה. הכל היה שקט ורגוע עד שהקטנה גילתה מצבור של ביצי קינדר. הצעתי לה תמר מג'הול במקום (בלי חרצן כמובן) ולהפתעתי היא שכחה מהקינדר. אכן ביצת הפתעה. הקופאית שאלה אותי אם אני רוצה לשמוע על המבצעים שלהם. עניתי שאין צורך ויש לי את הדיסק בבית.

טיפוסים בקפה

טיפוסים בקפה

המתחזים

אלה שמזמינים הפוך קטן וכוס מים ונותנים תחושה שעוד מעט יזמינו אוכל וכו'.

תמיד יבקשו חשבון רק בסוף כדי ליצור ציפיה מדומה.

המתלוננים

לקוחות שתמיד ימצאו מה לא בסדר. מזג האויר נפלא? המנות טעימות?

להם מפריע שהגישו להם הפוך במאג עם כפית קצרה במקום ארוכה.

הרילוקיישנים

אלה שאף פעם לא יהיו מרוצים מהמקום שלהם ותמיד יבקשו להחליף שלחן.

מיד אחרי הרילוקיישן יסמנו את הטריטוריה עם תיקים, סמארטפונים ועתונים.

אניני הקפה

אלה שבשבילם קולמביאנית זאת תערובת של קפה ואם הקפה לא הוגש להם בטמפרטורה האופטימלית, הם יוציאו את המלצרית לטיול אינסופי על קו "שלחן - בריסטה".

גיבורי העל

אלה שיכנסו לשרותי נכים בצליעה קלה ויצאו מהם בריצה קלה.

(ככה זה כשהשרותים הרגילים בקומה מינוס 1).

הטבעונים וונאבי

אלה שבאים לסדנת בריאות טבעונית בבית הקפה ובסוף ההרצאה לוקחים הביתה עוגת גבינה

המורים

אלה שמחברים כמה שלחנות ביחד, אוכלים את הראש אבל לא אוכלים כלום. רק שותים תה.

חדר מורים מאולתר.

השמאים

אלה שמפצים את עצמם עם מאפים ומבקשים פיצוי כי "העוגה לא הגיעה בזמן".

תמיד יתנו "הערכת נזק" וירמזו בעדינות על הפיצוי המבוקש: "קינוח על חשבון הבית!".

הפרלמנטרים

אלה שמרכיבים פרלמנט קבוע בשלחן קבוע בשעה קבועה והבריסטה יודע בעל פה איך כל אחד מהם אוהב את הקפה.

האלון גלים

אלה שנותנים לבעלים של בית הקפה המון טיפים איך לנהל את המקום ולהפוך אותו ליותר רווחי. טיפ הם דווקא לא נותנים.

הלפטופיסטים

הופכים את הבית קפה למשרד שלהם. מטעינים את הסמארטפון, לפטופ, מצלמה דיגיטלית, טאבלט, שואב אבק. יושבים עם הבעת פנים רצינית, לפחות כמו של ביל גייטס, בזמן שהם משחקים סוליטר נגד המחשב.

עפולה אקספרס

אתמול נסענו לחברים בעפולה. הם גרים במושב ליד עפולה אם לדייק. התחנות רענון בכביש 6 (תחנות דלק) מזכירות לי את הנסיעות שלי להורים בלי האשה. שותים קפה, אוכלים מאפה בשקט ולא מקבלים משימות כמו "תביא לי...". בדרך עברנו ליד כפר מוסמוס. בטח הקינוח הכי פופולרי בכפר זה מוסמוס. הגענו ליעד. הבת שלנו גילתה שכבשים נמצאות בדיר, לא רק כשסופרים אותן לפני השינה. אכלנו עם החברים ארוחת בוקר. הסתכלנו על עמק יזרעאל והתמוגגנו. מעלינו עפה להקת חסידות. למחרת, בשבת בצהרים אירחנו את ההורים של אשתי. היא הכינה קדירה מופלאה שהתחילה בכתף הקרה שקיבלתי מהקצב המקומי. לנתחי הבשר ולירקות היה האת כל הזמן שבעולם כדי להתחבר. בעצם קדירה היא כמו משפחה. מניחים את כל המרכיבים בסיר ונותנים להם להתבשל ביחד במשך שעות. לפעמים זה מרכך את כולם. לפעמים מקשה. מה שבטוח, כולם מרגישים ביחד. ההורים של אשתי באו אלינו כאורחים, אבל לא באו בידיים ריקות. הביאו סיר לחץ עם שועית (בובקעס). יש בזה משהו מתריס. הרי רק אתמול החליטו המדינות שהשתתפו בועידת האקלים להפחית את פליטת גזי החממה.