יהושע

1.3.09


יהושע

יהושע היקר,


המון חוויות משותפות, שעות של הליכה בשדות מושב גבעת חן, בכל מזג אויר.

היית כלב מיוחד. תמיד הקשבת לי ולא כי לא יכולת לדבר. דברת בדרכך.

אני זוכר שלא פעם הלכת לאיבוד ומצאתי אותך ליד מרכז הקליטה ברעננה.

אולי חיכית לשווא למענק קליטה ואולי לא. כנראה שלא היית צבר.

פעם, אחת הבנות במושב אמרה לי שאם יכולת לדבר, בטח היה לך מבטא סקוטי.

היא צדקה, היה בך משהו אירופי, אצילי.


רץ
אני זוכר איך רצת באצילות ובמהירות שלא הייתה מביישת את האיש המהיר בעולם, אוסין בולט.

תמיד אמרתי שאם היית מייצג את ישראל בריצת 100 מ' באולימפיאדה, היית מביא לנו מדליית זהב.

אתה, בניגוד אלי, כשרצית להתפרק מינית, לא היית צריך להתחיל עם בחורות ולצאת איתן לדייטים חלולים. פשוט היית עולה על הכלבה השכונתית ומענג אותה.

פעם עינגת כלבה עד כדי כך שלא הצלחת לצאת. נתקעת בתנוחת דוגי סטייל.

המבטים הנבוכים ועם זאת החינניים שלך ושל בת זוגתך לאקט, זכורים לי היטב.

חוכמולוגים יודעי דבר טוענים שבמצבים כאלה צריך לשפוך מים ואז הכל משתחרר.

טועים. זה עלול לייצר פאניקה מיותרת.

בחרתי לעשות מה שיצחק שמיר היטיב לעשות בכל הקדנציות שלו כראש ממשלה – לא לעשות כלום.
וזה הצליח.

אחרי 15 דק' הצלחת לצאת מהמסכנה.

נתתי לך אוכל יבש בכמות כפולה כדי שתוכל לעכל ביתר קלות את מה שעבר עליך (ועליה), רק לפני רגע.




פבלוב
יהושע,

היית מניפולטור ענק אבל ממקום טוב.

עשית לי בי"ס בענייני אוכל. ידעת שעלי לקשור אותך לשרשרת אחרי הסיבוב במושב ולא העזת להתקרב לבית לפני ששמעת את המצלול האהוב עליך – נקישות גרגירי האוכל היבש בקערת הנירוסטה.


תאבון

התיאבון שלך היה ללא גבולות.
אתה מזכיר לי את עצמי.
היכולת הזו לאכול בכל רגע נתון.



האויבים

היית הכלב הכי תרבותי וחייתי שהכרתי.
אני בטוח שהרבה חתולים, ערבים ותאילנדים שמתגוררים במושב גבעת חן, פתחו שמפניות וירו באוויר יריות שמחה וזיקוקי דינור כשהלכת מאתנו. הם כל כך פחדו ממך. היית רודף אחריהם, נובח, חושף שיניים. חדות חושיך הפכה אותך לצייד משובח והאמת? אף פעם לא הבנתי למה שנאת כל כך את הפועלים התאילנדים. אולי הם אכלו חלק מהמשפחה שלך בעבר. זה ההסבר היחיד.


הטקסים
והטקסים שלך יהושע. היית אנין חרבון.
אני חושב שלאשכנזיות צפונבוניות, כוסיות מחמד מצפון ת"א לוקח פחות זמן להחליט איזו דירה לקנות בבבלי, מאשר זמן ההחלטה שלך, איפה לחרבן לעזאזל?
היית מרחרח את האדמה והשיחים. התרוצצת הלוך ושוב כמו ארי בסוגר ואז...
היית נעצר ומחרבן על העולם.
כל כך נהנית לחרבן! אם היית מעשן, הייתי מביא לך את הסיגריה של אחרי.
אני חושב שהכי אהבת לחרבן, לזיין, לאכול.
בדיוק בסדר הזה. תמיד היו לך את כל הפרמטרים.
אני, להבדיל, הסתפקתי לעתים, רק בלאכול ולחרבן.
כבר אמרתי, אצלכם הכלבים, הכל הרבה יותר פשוט.



היועץ
היית היועץ שלי. זה היה הסוד שלנו.
בחורות שמצאו חן בעיני, הובאו אליך אחר כבוד ל"בדיקת יהושע".
אם היית מגיב לא טוב כשפגשת בהן לראשונה, הייתי מבין את הרמז.
היה לי חשוב שהן ימצאו חן גם בעיניך.
היו לנו סימנים מוסכמים.
בחורה שבאה איתי אליך והיית מקשקש בזנב ו"מבקש" שתלטף אותך בראש ובסנטר הייתה מאושרת.
אם ליקקת לה את היד זו הייתה המלצה חמה. אישור שלך זה כמו ISO 9000.

לפעמים ביצעת את תפקידך טוב מדי כמו במקרה של עינת שתוך כדי שהתמזמזתי איתה היא קפצה ולא בגללי. נכנסת לה מתחת לחצאית וליקקת את הרגל החלקה שלה. היית מלך.


לא הספקתי לספר לך אבל הבחורה האחרונה שבאתי איתה אליך, כתבה לי מכתב חיזור ובו היא ציינה אותך לטובה. הקסמת גם אותה. אגב, את המבחן שלך היא עברה בהצלחה, זוכר?


נאמנות
היית נאמן. אבא שלי נתקע פעם עם הג'יפ בשדות של המושב ולא עזבת אותו, עד שבאתי לחלץ אתכם.
הנאמנות שלך הייתה ללא תנאי. נאמנות שנכחדה מעולמנו.

February הארור
אני לא אשכח את החודש הזה. חודש ארור. הרבה דברים רעים קרו לי בחודש הזה אבל הכל מתגמד לידך.

מוג לב פגע בך עם רכבו וברח. פגע וברח? פגע ורצח.
הפסקת לאכול, הזנב כבר לא קשקש. העיניים הממזריות שלך הפכו לכבויות.
קבלת אינפוזיות ותרופות מהווטרינר.

לא יכולת ללכת. הפכת לחסר אונים. הרמתי אותך על הידיים שלי כדי להעביר אותך מנקודה לנקודה.


יום שישי בבוקר. 20.2.09
יצאתי איתך להליכה של כמה מטרים כדי שתתאוורר קצת. צלעת. הגענו לחצר של דני השכן.
שתית מים מהקערה של הכלבה שלו. שמחתי ואז... עשית את הטקס שלך וחרבנת.
זכיתי לראות את החרבון האחרון שלך. דני לא רצה שאפנה מהדשא שלו את הקקי שלך. נתן לך כבוד.
נראה לי שהוא ידע.


יום ראשון 22.2.09
אני נוסע למושב כדי לבקר אותך.
היה לי קשה לראות אותך במצבך, אבל תמיד אמרתי שחברות אמיתית נמדדת ברגעים הקשים.
אתה תמיד היית שם בשבילי והיה לי ברור שאנחנו עוברים את זה ביחד, לטוב ולרע.
התקרבתי עם האוטו. לפתע הבחנתי באבא שלי. הוא הלך איתך מטרים ספורים מהבית שלך.
לא האמנתי למראה עיני. אתה הלכת כמעט כמו בימים הטובים!
זה היה משול לנס רפואי.
אבא אמר לי: "תראה איך יהושע הולך יפה, זה לא להאמין!"







נעצרנו לרגע.
יהושע, אבא ואני.
באופן נדיר, אבא שלי ואני הצלחנו לחבר כמה משפטים בלי לריב ופתאום יהושע צנח על המדרכה.
הוא נפל, נשכב על הצד ושאג כמו אריה. כאב לו. השאגה הזו עדיין מהדהדת לי באוזניים.
"יהושע מת!, צעק אבא שלי. זה היה רגע מטלטל.
תפסתי את יהושע בידיים שלי.
התחלתי לנער אותו. חשבתי שהוא יתעורר. רציתי להאמין שיתעורר.
אבא שלי הביא לוח עץ. הנחנו את יהושע על לוח העץ והעברנו אותו לחצר שהייתה הבית שלו (ושלנו)
ב-9 שנים האחרונות.
אבא תלה מנורה על עץ התפוזים. הבאנו טוריות. ירד גשם. היה קר וחשוך.
התחלנו לחפור בור באדמה. זה היה אכזרי.
נגשתי שוב ליהושע ושוב נערתי אותו. "תתעורר יהושע".
הוא לא התעורר.
הורדתי את הז'קט שלי ועטפתי את יהושע. אבא הביא עוד בגדים ועטף גם הוא את יהושע.
הורדנו אותו לבור. כיסינו באדמה ובכינו.


לא חיבקתי את אבא שלי. חיכיתי שהוא יבוא לחבק אותי.
זה לקח לו שתי דקות והוא בא.
הוא התפרק לי בידיים. בכה, צעק. אמר שהוא לא יודע מה נעשה בלי יהושע.
35 שנה חיכיתי לחיבוק הזה.


זו הייתה הצוואה של יהושע, כלבנו האהוב


יהיה זכרו ברוך



רועי