מוישה גרויס

הדחה כפולה

אתמול אני וגדי המעצב הכנו קריאיטיב לבריפ שנתנו לעצמנו ולא באמת קיים.

הטיזר מופיע בצד שמאל (על הרקע השחור) והתשובה בצד ימין.

תיהנו.

כריכה קשה

פלקטור

מתלמדייט

אני נמצא בבית קפה על הים. מסתובבת פה מלצרית וצמודה אליה מתלמדת.
היא הולכת אחריה כמו צל ולומדת את העבודה. חשבתי לעצמי, אם זה טוב למלצרות, זה טוב לדייטים.
נגיד שאני יוצא לדייט ואיתי מגיע מתלמד דייט. מולי בשולחן יושבת הבחורה שהיא הדייט שלי ולידה יושבת בחורה שהיא המתלמדת דייט שלה. זו הדרך הטובה ביותר ללמוד איך לתפקד בדייט. מה לומר. מה לא. מתי להחמיא. מתי לא.
אפילו לסכם דייט ולומר "נדבר" אפשר ללמוד. אפשר ללמוד דרכים דיפלומטיות לנפנף או לרמוז שיש עניין.
החשבון ישולם ע"י המתלמדייט. זה השיעור הכי חשוב. פעמיים הפוך קטן.

למה?

למה המוקדניות של 144 אף פעם לא שומעות מילה ממה שאתה אומר?

למה אף אחד לא טורח להגיד שלום או בוקר טוב ל- Unseen People : מנקי רחובות, שוערים בבניינים, מאבטחים?

למה "מוזלי" תמיד מזכיר לי שם של דמות מספר הג'ונגל ולא קערה שקופה מלאה בפירות חתוכים, יוגורט, גרנולה ודבש?

למה החבר'ה שעובדים בפיצריות תמיד סובלים מחצ'קונים בפנים?

למה כשכתוב במודעה "למכירה רכב מצב מכני מעלה" ברור לך שעוד רגע הרכב מתפרק?

למה מזרימים כל שני וחמישי ביוב לים ולא ים לביוב?

למה לנו פוליטיקה כל שנתיים?

Save The Falafel

יש ברעננה פלאפל ליאפים. הם מציעים פלאפל עם גבינות עזים, אבוקדו, פסטו, ממרח עגבניות מיובשות, רוקט וכו'.
העובדות בחנות מכינות את המנה כשכפפות גומי סטרילי על כפות ידיהן, שיערן אסוף ומכוסה בכובע מצח ולא מטעמי צניעות.
הכל מאד סטרילי, מדויק, כמעט הייטקי. מרגיש כמו חדר ניתוח במדיקל סנטר בהרצליה פיתוח.
וזה בדיוק מה שמפריע לי. פלאפל זה מאכל ישראלי עממי וכך הוא צריך להשאר. פשוט.
פיתה. חומוס. סלט ירקות. כדורי פלאפל וסגירה של טחינה מלמעלה. אפשר להוסיף חמוצים וכרוב כבוש וזהו.
עזבו אותי מגבינות עזים, פסטו וכל הפלצנות המוקפדת הזאת. תנו לפלאפל להשאר פלאפל.

זמן אויר

לדעתי 50% מה"לקוחות" שמגיעים למרכזי השירות של orange הם מזויפים. אין להם סלולרי, הם פשוט באים להרוג שעה באולם ממוזג, מעוצב להפליא עם שפע עיתונים יומיים, סוכריות טופי שנדבקות לשיניים כמו סופרגלו ומגוון משקאות חמים מאבקות.

אלה שכן באים לקבל שירות, כמוני למשל, נדהמים כל פעם מחדש לגלות שכשמשדרגים מכשיר סלולרי ומחזירים את הישן, מזוכים כל חודש בתשלומים על החדש. משהו כמו 30 ש"ח לחודש. הסלולר הישן משמש לחלקי חילוף.
זה מרגיש כמו לחתום על כרטיס א. ד. י. של תרומת איברים.

לא יודע אם שמתם לב אבל המונח שעולה הכי הרבה לחלל האויר במרכז השירות הסלולרי הוא "זמן אויר"
(באידיש: לוף גישעפט) מה שמזכיר לי שמי שהמציא את "זמן האויר" היה לא אחר מאשר דוד הרומני שהיה לו קומפרסור ענק בחנות האופניים שלו ברחוב רמב"ם ברעננה. על הקומפרסור היה שלט: "מחירון אויר": ניפוח צמיג אופניים - חצי שקל.
ניפוח כדורגל - 60 אגורות.

אורגני

פעם מישהו לימד אותי איך להעריך שווי שוק של בחורה.
"אם אתה בא אליה הביתה אחרי כמה פגישות ואתה מגלה שהיא צרכנית כבדה של מזון אורגני, זה אומר שהיא יושבת על משכורת חודשית של לפחות 20,000 ש"ח ברוטו ואם באורגני עסקינן...
הבעיה בחנויות אורגניות היא שהן שייכות לכת "שקית אחת פחות" ולכן אין שקיות וזה די מבאס, בטח לאנשים כמוני שמקפידים לקחת חבילת שקיות בכל קניה. של מוצר.
וזה לא כולל הברחה של קופסאות פלסטיק ריקות כולל מכסים.
הקופסאות משמשות לי לאחסון טחינה שאני מכין פעמיים בשבוע.

קלע לו בול בפוני

כמעט בכל תכנית בוקר בטלביזיה יש אייטם על שודד ששדד סניף של בנק הדואר וצולם במצלמת הההבטחה (מצלמה שמבטיחה לצלם ולא הרבה יותר מזה). לינור ברגפן מבקשת את עזרת הציבור בזיהוי ואיתור השודד) היא אפילו לא מציעה בול בתמורה.
לדעתי זה תוכן שיווקי של רשות הדואר. הם מקבלים חשיפה גדולה, נתפסים כקורבן ומעוררים אמפתיה.
השודד תמיד לבוש אדום שזה מחשיד כי זה צבע הלוגו של דואר ישראל. בטח גם קוראים לו צבי.

מחשב על

רוב החומוסיות השוות טומנות בחובן קאץ' מסוים.
החומוס כל כך טעים שאנשים עומדים בתור כדי לקבל צלחת עם המשחה האורינטלית.
עם גרגירים? בלי ביצה? עומדים בתור כמו גדולים.
בד"כ ישנם 5 שולחנות קטנים. כל שולחן 4-5 כסאות, אם אפשר לקוחות יושבים גם על שרפרף, כמו במונית שירות של חאפר מדופלם. העניין הוא שצריך להיות ביל גייטס או מינימום מחשב על כדי לתזמן את צלחת החומוס שאתה מחכה לה בקרייבינג עצום - לכסא שיתפנה ליד השולחן. הכל צריך להיות בסינרגיה מושלמת.
כמו בהרבה פעמים בחיים, גם כאן, תבלין המזל יכול לעזור. שיהיה בתאבון.

חורף

אני יושב כבר שעתיים מול הים ומנסה להבין, מה מניע אנשים?
למה אנשים רצים ו/או הולכים על החוף? מדוע הם משחקים מטקות?
אני רואה זוגות שעושים הליכה על החוף ושואל את עצמי, מה הסיפור שלהם?
איך הכירו? כמה זמן הם ביחד? איך הוא מחזר אחריה? איך היא מחזרת אחריו?
אני לוגם מההפוך קטן רותח חלש עם קצף.
הפוך קטן יותר טעים לי מהפוך גדול. משהו בקטן עושה אותו טעים יותר.
אני מוריד את השכבה של הקצף עם הכפית וממשיך ללגום.
הטעם של הקפה עם הגוונים החורפיים של הים בא לי טוב.
אני מחכה לה שתגיע. הכרנו לפני חודש. היא סימסה שהיא בדרך. היא טיפוס מיוחד.
אני לומד אותה. היא לומדת אותי. נראה לי שאנחנו נהנים מהדרך. היא בטח תזמין תה.
שנינו לא שותים אלכוהול. לא יודעים לשתות ולא רוצים לדעת. טוב לנו ככה. גם אין לנו קרוקס.
וטוב שכך. למה לכער את העולם? הרחש של הגלים מרגיע אותי.
בחיים עדיף לזרום עם הגל, אם תשחה נגד כיוון הגל הוא ישבר עליך.

חורף עכשיו. אין מצילים בבוטקה (חולה על המילה "בוטקה").
חשבתי לעצמי איך הם שומרים על כושר בחורף? הם שורקים במשרוקית פעמיים ביום? כורזים לאישה בבית שתעבור דרומה?
ולמה לעזאזל הם מקבלים ביגוד במשכורת פעמיים בשנה? איזה ביגוד הם צריכים? הם מצילים.
עוד מעט יעשו להם סטיילינג.
השמש כבר נישקה את הים.
עוד מעט אנשק אותה.
היא תגיע כל רגע.

בצלל

הקטע ששם נשמע אחרת מאיך שהוא נכתב מצחיק אותי כל פעם מחדש. להלן מילון:

בצלל = בצלאל

אברם = אברהם

ארון = אהרון

יודה = יהודה

שימון = שמעון

לאדי = ליידי (שגור בפיהן של פיליפיניות שעובדות בארץ ובחו"ל כעובדות זרות ונוהגות לכנות את המעסיקה שלהן - לאדי)

אורנג' ג'וס

אמש הייתי במרכז השירות של אורנג' ברעננה.
קבלתי מספר תור ונגשתי לשתות קפה מאבקה שיש בה הכל חוץ מקפה. לפי טעמו של הקפה יש בתערובת תבלין סטייק, כמון, ציפורן (חודרנית), הל ופפריקה מתוקה.
אחרי דקה הכרוז קרא לי. נגשתי לורד.
נתתי לה את הסלולר שלי לבדיקת קרינה. (מתוקה שהכרתי ועובדת גם היא באורנג' אוסרת עלי להגיד את המילה פלאפון, התרגלתי מאז)
בקשתי שתסדר לי את הסלולר כך שיראה לי מה משך כל שיחה. זה כמו קלוריות על מוצרי מזון. זה טוב למודעות. ורד הבטיחה שתוך 48 שעות הסלולר יחזור אלי עם שליח ונתנה לי בינתיים סלולר חלופי.
זה די דומה לרכב חלופי מהביטוח. פונקתי באוזניה מתנה והתקדמתי לעבר היציאה לא לפני שחשבתי ביני לבין אנוכי:
השיחות שאעשה במכשיר החלופי זה אני משלם או אורנג'?

יהושע

1.3.09


יהושע

יהושע היקר,


המון חוויות משותפות, שעות של הליכה בשדות מושב גבעת חן, בכל מזג אויר.

היית כלב מיוחד. תמיד הקשבת לי ולא כי לא יכולת לדבר. דברת בדרכך.

אני זוכר שלא פעם הלכת לאיבוד ומצאתי אותך ליד מרכז הקליטה ברעננה.

אולי חיכית לשווא למענק קליטה ואולי לא. כנראה שלא היית צבר.

פעם, אחת הבנות במושב אמרה לי שאם יכולת לדבר, בטח היה לך מבטא סקוטי.

היא צדקה, היה בך משהו אירופי, אצילי.


רץ
אני זוכר איך רצת באצילות ובמהירות שלא הייתה מביישת את האיש המהיר בעולם, אוסין בולט.

תמיד אמרתי שאם היית מייצג את ישראל בריצת 100 מ' באולימפיאדה, היית מביא לנו מדליית זהב.

אתה, בניגוד אלי, כשרצית להתפרק מינית, לא היית צריך להתחיל עם בחורות ולצאת איתן לדייטים חלולים. פשוט היית עולה על הכלבה השכונתית ומענג אותה.

פעם עינגת כלבה עד כדי כך שלא הצלחת לצאת. נתקעת בתנוחת דוגי סטייל.

המבטים הנבוכים ועם זאת החינניים שלך ושל בת זוגתך לאקט, זכורים לי היטב.

חוכמולוגים יודעי דבר טוענים שבמצבים כאלה צריך לשפוך מים ואז הכל משתחרר.

טועים. זה עלול לייצר פאניקה מיותרת.

בחרתי לעשות מה שיצחק שמיר היטיב לעשות בכל הקדנציות שלו כראש ממשלה – לא לעשות כלום.
וזה הצליח.

אחרי 15 דק' הצלחת לצאת מהמסכנה.

נתתי לך אוכל יבש בכמות כפולה כדי שתוכל לעכל ביתר קלות את מה שעבר עליך (ועליה), רק לפני רגע.




פבלוב
יהושע,

היית מניפולטור ענק אבל ממקום טוב.

עשית לי בי"ס בענייני אוכל. ידעת שעלי לקשור אותך לשרשרת אחרי הסיבוב במושב ולא העזת להתקרב לבית לפני ששמעת את המצלול האהוב עליך – נקישות גרגירי האוכל היבש בקערת הנירוסטה.


תאבון

התיאבון שלך היה ללא גבולות.
אתה מזכיר לי את עצמי.
היכולת הזו לאכול בכל רגע נתון.



האויבים

היית הכלב הכי תרבותי וחייתי שהכרתי.
אני בטוח שהרבה חתולים, ערבים ותאילנדים שמתגוררים במושב גבעת חן, פתחו שמפניות וירו באוויר יריות שמחה וזיקוקי דינור כשהלכת מאתנו. הם כל כך פחדו ממך. היית רודף אחריהם, נובח, חושף שיניים. חדות חושיך הפכה אותך לצייד משובח והאמת? אף פעם לא הבנתי למה שנאת כל כך את הפועלים התאילנדים. אולי הם אכלו חלק מהמשפחה שלך בעבר. זה ההסבר היחיד.


הטקסים
והטקסים שלך יהושע. היית אנין חרבון.
אני חושב שלאשכנזיות צפונבוניות, כוסיות מחמד מצפון ת"א לוקח פחות זמן להחליט איזו דירה לקנות בבבלי, מאשר זמן ההחלטה שלך, איפה לחרבן לעזאזל?
היית מרחרח את האדמה והשיחים. התרוצצת הלוך ושוב כמו ארי בסוגר ואז...
היית נעצר ומחרבן על העולם.
כל כך נהנית לחרבן! אם היית מעשן, הייתי מביא לך את הסיגריה של אחרי.
אני חושב שהכי אהבת לחרבן, לזיין, לאכול.
בדיוק בסדר הזה. תמיד היו לך את כל הפרמטרים.
אני, להבדיל, הסתפקתי לעתים, רק בלאכול ולחרבן.
כבר אמרתי, אצלכם הכלבים, הכל הרבה יותר פשוט.



היועץ
היית היועץ שלי. זה היה הסוד שלנו.
בחורות שמצאו חן בעיני, הובאו אליך אחר כבוד ל"בדיקת יהושע".
אם היית מגיב לא טוב כשפגשת בהן לראשונה, הייתי מבין את הרמז.
היה לי חשוב שהן ימצאו חן גם בעיניך.
היו לנו סימנים מוסכמים.
בחורה שבאה איתי אליך והיית מקשקש בזנב ו"מבקש" שתלטף אותך בראש ובסנטר הייתה מאושרת.
אם ליקקת לה את היד זו הייתה המלצה חמה. אישור שלך זה כמו ISO 9000.

לפעמים ביצעת את תפקידך טוב מדי כמו במקרה של עינת שתוך כדי שהתמזמזתי איתה היא קפצה ולא בגללי. נכנסת לה מתחת לחצאית וליקקת את הרגל החלקה שלה. היית מלך.


לא הספקתי לספר לך אבל הבחורה האחרונה שבאתי איתה אליך, כתבה לי מכתב חיזור ובו היא ציינה אותך לטובה. הקסמת גם אותה. אגב, את המבחן שלך היא עברה בהצלחה, זוכר?


נאמנות
היית נאמן. אבא שלי נתקע פעם עם הג'יפ בשדות של המושב ולא עזבת אותו, עד שבאתי לחלץ אתכם.
הנאמנות שלך הייתה ללא תנאי. נאמנות שנכחדה מעולמנו.

February הארור
אני לא אשכח את החודש הזה. חודש ארור. הרבה דברים רעים קרו לי בחודש הזה אבל הכל מתגמד לידך.

מוג לב פגע בך עם רכבו וברח. פגע וברח? פגע ורצח.
הפסקת לאכול, הזנב כבר לא קשקש. העיניים הממזריות שלך הפכו לכבויות.
קבלת אינפוזיות ותרופות מהווטרינר.

לא יכולת ללכת. הפכת לחסר אונים. הרמתי אותך על הידיים שלי כדי להעביר אותך מנקודה לנקודה.


יום שישי בבוקר. 20.2.09
יצאתי איתך להליכה של כמה מטרים כדי שתתאוורר קצת. צלעת. הגענו לחצר של דני השכן.
שתית מים מהקערה של הכלבה שלו. שמחתי ואז... עשית את הטקס שלך וחרבנת.
זכיתי לראות את החרבון האחרון שלך. דני לא רצה שאפנה מהדשא שלו את הקקי שלך. נתן לך כבוד.
נראה לי שהוא ידע.


יום ראשון 22.2.09
אני נוסע למושב כדי לבקר אותך.
היה לי קשה לראות אותך במצבך, אבל תמיד אמרתי שחברות אמיתית נמדדת ברגעים הקשים.
אתה תמיד היית שם בשבילי והיה לי ברור שאנחנו עוברים את זה ביחד, לטוב ולרע.
התקרבתי עם האוטו. לפתע הבחנתי באבא שלי. הוא הלך איתך מטרים ספורים מהבית שלך.
לא האמנתי למראה עיני. אתה הלכת כמעט כמו בימים הטובים!
זה היה משול לנס רפואי.
אבא אמר לי: "תראה איך יהושע הולך יפה, זה לא להאמין!"







נעצרנו לרגע.
יהושע, אבא ואני.
באופן נדיר, אבא שלי ואני הצלחנו לחבר כמה משפטים בלי לריב ופתאום יהושע צנח על המדרכה.
הוא נפל, נשכב על הצד ושאג כמו אריה. כאב לו. השאגה הזו עדיין מהדהדת לי באוזניים.
"יהושע מת!, צעק אבא שלי. זה היה רגע מטלטל.
תפסתי את יהושע בידיים שלי.
התחלתי לנער אותו. חשבתי שהוא יתעורר. רציתי להאמין שיתעורר.
אבא שלי הביא לוח עץ. הנחנו את יהושע על לוח העץ והעברנו אותו לחצר שהייתה הבית שלו (ושלנו)
ב-9 שנים האחרונות.
אבא תלה מנורה על עץ התפוזים. הבאנו טוריות. ירד גשם. היה קר וחשוך.
התחלנו לחפור בור באדמה. זה היה אכזרי.
נגשתי שוב ליהושע ושוב נערתי אותו. "תתעורר יהושע".
הוא לא התעורר.
הורדתי את הז'קט שלי ועטפתי את יהושע. אבא הביא עוד בגדים ועטף גם הוא את יהושע.
הורדנו אותו לבור. כיסינו באדמה ובכינו.


לא חיבקתי את אבא שלי. חיכיתי שהוא יבוא לחבק אותי.
זה לקח לו שתי דקות והוא בא.
הוא התפרק לי בידיים. בכה, צעק. אמר שהוא לא יודע מה נעשה בלי יהושע.
35 שנה חיכיתי לחיבוק הזה.


זו הייתה הצוואה של יהושע, כלבנו האהוב


יהיה זכרו ברוך



רועי

שלום.....