עונת הפריחה

יש לי כבר שבוע פריחה אדמומית על יד שמאל. היא מציקה לי יותר ממלצרית במול ים. הכל בסדר? מה תזמין? מה תשתה? עזבי אותי נבלה. אני ילד גדול (גדול מדי), כשארצה אקרא לך
ואני לא מריר. ממש לא.
נכנסתי לאתר של שרותי בריאות כללית כדי להזמין תור לרופא עור
התור הכי קרוב הוא ב-31.8 כי אנחנו כאן בשבילך.
מה אעשה עד אז? אמשיך לסבול? לא רוצה לקנות משחה בסופר פארם. זה יעלה לי 1000 ש"ח למיליגרם.
למה תור צריך להיות בטווחי זמן של חילופי עונות. אתה קובע תור בקיץ ואתה רואה את רופא העור בחורף ואז מה הוא אומר לך?

זה שום דבר, זו פריחה בגלל עונת המעבר...

אלוף בצלות

עבדתי פעם במשרד עם פקידת קבלה משועממת במיוחד.
יום אחד היא הודיעה לבוס שאני מטגן בצל במטבח וזה מסריח את כל המשרד.
לא היה ולא נברא. היא סתם השמיצה. החלטתי ללמד אותה לקח. נכנסתי לגוגל והורדתי 500 מתכונים על טהרת הבצל. שלחתי לה למייל. תיבת המייל שלה נסתמה. חצי יום הפקידה חיכתה לאיש תמיכה שיעזור לה. נדמה לי שהפקידה כל כך התעצבנה שהיא בכתה ולא בגלל בצל
בעצם כן.

מערכת יחסים ארוכת טווח

החלפתי היום לעדשות חדשות. פתאום אני רואה עולם.
רק כשמחליפים לחדשות מבינים כמה הישנות היו שחוקות
למעשה, מערכת היחסים הכי יציבה שהייתה לי אי פעם היא עם עדשות המגע שלי.
כבר שנים שאני מתראה איתן כל יום, פעמיים ביום. בבוקר ובלילה.

טיימינג. טיימינג. טיימינג.

יש רק דבר אחד יותר גרוע מזה שתופסים לך את החניה הצמודה למשרד שנייה לפני שאתה מתכוון לחנות בה ומרגיש כברנש בר מזל . כשאתה מגיע למשרד וניגש אופטימי למכונת האספרסו ועובד נוסף שהקדים אותך בשנייה בדיוק הכין קפוצ'ינו מהביל עם קפסולה במכונת האספרסו.
הקפסולה האחרונה.

מעבדות לחירות, יולי 2010

40 שנה היו בני ישראל עבדים במצרים.
20 שנה הייתי עבד של המים המינרלים.
הבוקר בשעה 10:00 בבוקר יצאתי מעבדות לחירות.
החלטתי לחזור למים מהברז. אין לי כוח לסחוב ליטרים של מים לגוף ולנשמה או שמפניה מן הטבע.
די מספיק. הגיעו מים עד נפש.
אין יותר שישיות, אין יותר שמיניות.
אני פשוט פותח את הברז ושותה.
רק שותה. כי איך אומרים בממשלה - ישראל מתייבשת.
אז יש לי חדשות בשבילכם שם בממשלה: תשקיעו בהתפלה ותפסיקו לגלגל את האחריות לאזרחים.
יש לכם מספיק בעיות אמיתיות לטפל בהן: ישראל מתחזרת, ישראל מתבהמת, ישראל מסתאבת.

בסוף אתה עומד ומחכה למונית ב-5:00 בבוקר

שנתי נדדה הלילה. עד עדי כך נדדה שהגעתי עד קפה תל אביבי שפתוח 24/7.
בחוץ ישבו צ'רצ'יל ואישה נאה כבת 45 לערך. צ'רצ'יל ישב עם השלייקס המפורסמים שלו ושתק.
הסתכל על שוברת הלבבות הקטנה.
צ'רצ'יל, סיים את המפגש עם הגברת ופסע חיש קל אל פינת הרחוב כדי לעצור מונית.
היוצר של שלל להיטים עבריים ביניהם שיר אהבה בדואי ודמיון חופשי נזקק להרבה מאד דמיון כשחמש מוניות עברו לידו ואף אחת לא עצרה. מה נסגר אתכם?
זה קלפטר, גיטריסט מחונן שהפליא ומפליא בנגינה עד כדי כך שהצלילים הבוקעים מהגיטרה מתמסרים לו כבר שנים.
כעבור 25 דקות נמצא צדיק אחד שעצר לצ'רצ'יל. כדי להציל את כבודו ולשמור על מעט הפאסון שנותר לו, התיישב יצחק במושב האחורי של המונית.
הסתכלתי על המונית. זו לא הייתה מונית הכסף ועידו רוזנבלום לא ישב על ההגה.
ובכל מקרה, בשעות האלה למי יש כוח לענות על שאלות טריוויה? גם אם הן על להקת כוורת.
כל זה קרה באמת, היום בבוקר. זה הכניס אותי לפרופורציות.
כוורת חוזרת. חזרת קוברת, צליל מכוון, אקוסטית או חשמלית.
בסוף, אתה מוצא את עצמך עומד באבן גבירול בשעות הקטנות, מחכה למונית ומתפלל.

חבר טלפוני

אתמול ניתחו את אמא שלי במדיקל סנטר בהרצליה פיתוח. ניתוח לייזר בגב. סובלת מפריצת דיסק.

הניתוח נקבע לשש בערב. הרופא הגיע באיחור אופנתי של שעתיים.

המתנו שעתיים בלאונג' מפואר עם ספות עור ומסך פלזמה ענק.

בשעה שמונה בערב היא נכנסה לניתוח. אחרי שבע דקות היא הייתה בחוץ. עידן הלייזר לא מבזבז זמן.

האחיות במחלקה הן חבורה של קלולס בלונדיניות. לרגע חשבתי שאני על סט של סרט פורנו רך.

אמא שלי נשלחה להתאוששות. הרופא לא הגיע לדרוש בשלומה. הוא כבר היה במרצדס בדרכו הביתה.

הוא השאיר בקבלה את מספר הפלאפון שלו ואמר שאם יש לנו שאלות שנתקשר אליו.

ממש חבר טלפוני.